פגשתי את הילדה הצעירה יוצאת הדופן הזו בשם קרולינה במרכז החולים בברוקלין כשהתנדבתי ללמד אמנות לילדים חולי סרטן. ביום המסוים הזה הזמנתי את הילדים לצייר את החלומות שלהם. כשהלכתי ליד, שמעתי את קרולינה אומרת, "אני מקווה שאחיה מספיק זמן כדי לראות את הפירמידות של מצרים". הלב שלי התנפץ לשמוע ילד אומר את המילים האלה. למרות מצבה, היא תמיד הצליחה לעזור לילדים סביבה. הבטחתי לעצמי שכל עוד אני חי, אעשה כל שביכולתי כדי שהחלום הזה שלה יתגשם.

​

במשך כמה חודשים הייתי כותבת לכל תוכניות האירוח כדי לראות אם מישהו ישדר את הסיפור שלה. בעזרת חבר קיבלתי טלפון מאוניוויז'ן, ערוץ 41, תוכנית חדשות לטינית בינלאומית. סוף סוף יכולתי לשדר את הסיפור שלה. התקשרתי באותו ערב להודיע לקרולינה ולמשפחתה על החדשות הגדולות. במקום זאת הודיעו לי על פטירתה לפני מספר חודשים. הגוף חסר החיים שלי עמד שם כשהייתי בעבודה. הדמעות זלגו על פניי מבלי להראות שום רגש. לא ראיתי ולא שמעתי אף אחד במשך דקות עם קהל לקוחות. חלק מהנשמה שלי הרגיש קרוע כששמעתי את החדשות. פיתחתי ידידות מגניבה עם קרולינה ועם אמה, מה שגרם לי לחשוב שאעדכן בחדשות כאלה. אמא שלה הודיעה לי ויכולתי לשמוע את הכאב שלה כשהיא נאבקת להגיד משפטים ברורים. היא התנצלה בפניי שלא הודיעה לי. לא הייתה לי ברירה אלא לשחרר את הכעס שלי, בידיעה שהכאב שלה עמוק יותר מכל מה שיכולתי לדמיין. ואז תהיתי אם המאמצים שלי קצרים או שיכולתי לעשות יותר. האם איחרתי מדי?

​

מאז פתחתי קרן לכבודה בבית החולים ברוקלין שנקראת קרן חיי ילדים. ערכתי גיוס כספים ומכרתי יצירות אמנות כדי להבטיח שלילדים שהולכים לטיפול יהיו ציוד אמנות ליצירת חלומותיהם.

​

צברתי כל כך הרבה כוח ומוטיבציה מהעזיבה של קרולינה. החיים האבודים הם חלק מהתהליך, אבל עבור ילדה שמכירה ומתמודדת עם גורלה בכל כך הרבה אומץ, יכולה לבוא רק מכוח האהבה שיש לה לעצמה וידיעה של הערך של לחיות עם אמונה ולהכרה בכוחה. לעד אהיה אסיר תודה על חייה ועל כל מה שהיא נתנה לי. היא חלק ממי שהפכתי להיות ותישאר איתי עד שאנשוף את נשימתי האחרונה. כל חיים חשובים, לא אחד יותר מהשני, כולם שווים, כולם קבורים ללא חיים, המוות אינו מפלה, אנחנו כן.

​

הפוך את שלך לספור!